אור וצל - רומן
אור וצל - רומן


אני לא רק כותב שירים אלא גם סיפורים. במובן מסוים, יש לזה מסורת ארוכה עבורי. את הסיפור הראשון שלי כתבתי רשמית כשהייתי בן שבע. כמובן שלמדתי וצברתי חוויות חדשות במהלך השנים. משנת 2000 עד 2004 השתתפתי בהצלחה בקורס הסופר "בית הספר הגדול לכתיבה" באקדמיית אקסל אנדרסון.
בשנת 2018/תחילת 2019 פורסם רומן הביכורים שלי תחת הכותרת החדשה "אור וצל". הוא זמין באינטרנט מאז 3 בינואר 2019 וניתן לגשת אליו בכתובת BOD אוֹ אֲמָזוֹנָה להיות מוזמן. סולי דאו גלוריה. אשמח לקבל משוב steve.fr@gmx.de תהיה שמח.

על הרומן אור וצל:
הנשיא החולה של קניגסלנד ממנה את היזם הצעיר מייקל שטיינברג לשר האוצר כדי להתחיל פוליטית חדשה. מייקל עושה כל שביכולתו כדי לקדם רפורמה, אבל כוחות ריאקציוניים מתנגדים לו. הוא נקרע בין אהבתו לעובדת המלון סוזנה ויזנהוף לבין נאמנות לארצו. סוזאן יוצאת למסע אל האמונה הנוצרית באמצעות דוגמה של צדקה פעילה. פרשה פוליטית שנחשפו על ידי העיתונאים דורה ודינה וינטר חושפת תוכניות לקנוניה נגד הדמוקרטיה. השעון מתקתק ללא הרף. סוכני האויב על עקבותיהם. אחרי הבחירות לנשיאות יהיה עימות גדול. האם ארבעת בעלות הברית יצליחו לעצור את ההפיכה?

הנה הפרולוג והפרק הראשון של הרומן הראשון שלי:


שימו לב שמסיבות משפטיות אני יכול לפרסם כאן רק גרסה ישנה של הרומן שלי. פרק נוכחי לדוגמה כלול ספרי גוגל.

אור וצל
בעבר: Shadow of the Night
פּרוֹלוֹג:

5 בנובמבר, 1898
חושך רבץ על עיר המלוכה. רק אור ירח עדין האיר את הווילה האלגנטית ברובע הוהנטל העשיר. חלונות הבית הושחרו והוילונות הוסרו. רק כמה קרני אור הגיעו מחלון בקומה הראשונה.
מאחורי החלון הזה עמד משרת הבית הנאמן על משמרת ליד מיטתו של מעסיקו, שנשם את נשימתו האחרונה. איש אשת העולם מת מזמן ובנו התנתק ממנו, כך שהמשרת היה היחיד שהחזיק מעמד עד הסוף.
לפתע הוא נבהל ממחשבותיו כי עיניו של הבעלים זזו. כנראה שהוא התעורר שוב, כנראה בפעם האחרונה.
"האם אביא לך משהו?" שאל המשרת בלהיטות.
"כן," ענה הגוסס. "פתח את המגירה התחתונה של השולחן שלי וקבל את המסמכים!"
המשרת מיהר וחצה את החדר אל שולחן המהגוני המלוטש. הוא פתח את המגירה, הוציא ערימת ניירות מוכרת והביא לו. כאשר מסר אותו לאדונו, הוא הביט בו בריכוז. מבט הנחישות הזה העביר צמרמורת על עמוד השדרה של המשרת. זה היה כאילו החדר חשוך יותר מהחושך שרבץ על העיר בחוץ.
"אני הולך למות עכשיו, אבל תוודא שהתוכנית תצא לפועל!", אמר בעל הבית בנחישות. "חייבים לעשות משהו! האנושות חייבת להשתחרר סוף סוף מנגע הנחשלות! ואם זה ייקח עוד מאה שנים. זה יקרה!"
המשרת רעד: "כן, אדוני. אבל איך אני אמור לעשות את זה לבד?"
"התוכניות בקרוב לא מעודכנות", אמר בעל הבית. "לכן, מנה אנשים אמינים לחדשם ולשפר אותם. נסה לגרום לבניך ולבני להצטרף למטרה. תראה. יום אחד זה יעבוד. המלך בולדווין חלש מדי. אין לו מספיק אסרטיביות. אם לא הייתי מת עכשיו, התוכנית הייתה יוצאת לפועל בקרוב".
בכוחותיו האחרונים התיישב: "אז אתה או אחד מצאצאינו תבצע את התוכנית. אתה חייב להישבע לי!"
"אני נשבע שאעשה כל מה שאפשר," ענה המשרת, מרגיש מאוד לא בנוח בעורו.
"ומה שאי אפשר", הוסיף בעל הבית. לפתע הוא נפל לאחור לתוך מיטתו. נשימתו נעצרה. איש גדול מת.
המשרת הרגיש אומלל. הוא ידע שעליו לבצע את המשימה, אבל ביצועה נראה בלתי אפשרי בעליל.
אז הוא הביא את המסמכים לעליית הגג של הבית והחביא אותם יחד עם זבל בארגז עץ ישן. אחר כך הוא ירד למטה וקרא למכונית המתים.

1. המפגש

יום שבת 1 באוגוסט 1998
בשונוואלד החשוך יכולת לשמוע את צעדיהם של מגפיים רבים. הפולשים התקדמו בצורה קצבית דרך הסבך הסדוק,
עד שמנהיגם עצר בקרחת יער קטנה. אור הכוכבים והירח רק האיר במעומעם את הכיכר, אבל הגברים היו מצוידים בפנסים.
המפקד פנה אליהם. ואז הוא צעק: "זה לקח הרבה זמן, אבל עכשיו הגיע הזמן. בניית המתקן הסודי היא משימה מאוד נועזת, אבל אנחנו נעשה את זה! ואתה תתפוס פה ותשמור על הבניין".
לאחר מכן נתן הוראות לקציניו: "כמה מאנשינו מקימים את האוהלים; האחרים מפנים את השיחים לשביל כדי לאפשר מעבר למשאיות והאחרונות יוצרות את עמדות התצפית!"
המנהיג לקח כעת את הסמל שלו הצידה. "ואנחנו מסתכלים על כל נקודות השטח האסטרטגיות. למקרי חירום".
עם זה עזבו את קרחת היער.
רק עם עלות השחר הפסיקו הגברים את עבודתם והלכו לאוהלי ההסוואה שלהם.

יום ראשון, 2 באוגוסט
סוזנה ויזנהוף עזבה את דירת שלושת החדרים שלה שחלקה עם חברה. אבל כשהיא עמדה לנעול את הדלת, היא הסתובבה לאחור ונכנסה לחדר האמבטיה כדי לבדוק שהשיער שלה תקין ושהאיפור שלה תואם לשמלת נשף שלבשה היום. היום יכול להיות היום הגדול שלה, כך החליטה בת העשרים ואחת החולמנית.
סוזנה, שכולם קראו לה סוסי, הסתכלה במראה ודחפה קווצת שערה הבלונדיני מפניה. כן, הכל היה בסדר. היא נראתה מושכת. גם השמלה האדומה שהשאילה משותפתה לחדר נראתה מיועדת למטרה זו.
סוסי מרוצה ניגשה לדלת ולבסוף נעלה אותה. דירתה הייתה ברובע בלומנטל, שהיה מיושב בעיקר על ידי מעמד הביניים של עיר המלוכה. עם זאת, היה זה המעמד הבינוני הנמוך שחי כאן בעיקר בבנייני דירות רבי קומות.
והיא באמת רצתה לברוח מכאן. במערב התגוררו העשירים והמפורסמים ברובע הוהנטל. והיא הייתה רוצה להיות אחת מהם.
אבל למרבה הצער היא לא נולדה לבית עשיר. אביה היה מדריך תיירים פשוט בעיירת הנמל סיהיים. לאחר הלימודים עזבה סוסי את הבית כי כנראה עדיין נותרו משרות פנויות לחניכות בקוניגשטאדט. וסוסי הייתה בהחלט כשירה לעבודה משרדית או אדמיניסטרטיבית. אבל התקווה נעלמה באוויר. לא היו משרות הכשרה פנויות לשום עבודה לבחירתה ומכיוון שלא רצתה להיות מדריכת תיירים כמו אביה, חיכתה ועבדה פה ושם. כרגע הייתה לה עבודה במלון אקסלסיור, שחברתה מייקה עזרה לה להשיג. אבל הדירה והמכונית שלה לקחו ממנה כל כך הרבה כסף שלעתים קרובות לא נשאר הרבה בסוף החודש.
סוסי פתחה את נעילת הפיאט פנדה שלה, שחנתה בצד הדרך מול דלת הכניסה. אחר כך התניעה את המנוע, נסעה ועזבה את שביל רובין לכיוון מרכז העיר.
סוסי נסעה במכונית בשביל הטיילת בנוף העסקים והבנקאות המפואר. היא עברה משרדים, מלונות יקרים וחנויות אקסקלוסיביות. ב"בנק קוניגסלנד" היא פנתה ימינה אל Lindenallee. כאן היא ראתה את אותה תמונה. מימין היה מלון אקסלסיור שבו עבדה. אבל היא חלפה על פניו.
קוניגסלנד הייתה עשירה וזה בא לידי ביטוי בבירת מדינת הגמדים. אפשר לתאר רבע מהאזרחים כעשירים, שזה היה אחוז עצום, אבל מעמד הביניים הרוויח מזה מעט. שימו לב, מעמד הביניים, כי רשמית לא היו כאן אנשים עניים. לפחות אף אחד שהיה אזרחי המדינה. מלבד היישוב ששכן ממזרח לעיר ואוכלס בזרים שעבדו במפעלי הענק של אזור התעשייה ועליהם התבסס עושרה של המדינה.
כן, ארץ המלך הייתה עשירה ומשכה אליה תיירים עשירים. תיירים פחות אמידים לא יכלו לעמוד במחירים המופקעים ללילה באחד מבתי המלון הרבים. לאחר מכן הם הגיעו רק ליום אחד ובילו את רוב כספם בבתי הקזינו.
התיירים שיכלו להרשות זאת לעצמם אהבו לנפוש בחוף קוניגסלנד, רצוי בסייהיים. אחרת לא היה הרבה יותר שווה לראות בקוניגסלנד. היו כמה כפרים פזורים ואת שנוואלד בדרום, שכמעט ולא ביקרו בו תיירים. אבל האחרון היה המטרה של סוסי.
היא נסעה לאורך לינדנלי, שכאשר החל רובע ולדברג, הפך כעת ל-Waldstrasse. בסוף הדרך התחיל שביל יער מפותח שבדרך כלל היה בודד לולא היה מאוכלס בעשרות מכוניות, מוניות ואוטובוסים. מספר מכוניות יוקרה מעל הממוצע נסעו כאן, אבל היו גם הרבה מכוניות בינוניות וקטנות על הכביש.
היעד של סוסי היה גוט ולדשטיין, שהיה מרוחק ביער ושם נערך הפסטיבל העממי הפופולרי מאוד, אליו הזמין בעל האחוזות העשיר אוסוולד באואר. למרבה המזל, סוסי הצליחה לרכוש כרטיס, בניגוד לחבריה. בטח הם קינאו בה עכשיו. כל משפחת המלוכה הייתה מיוצגת בחגיגה, גם אם היא חגגה בנפרד מכ-1,000 בני המזל ממעמד הביניים שהצליחו להשיג כרטיס. הפארק הענק על ביתניו הרבים היה פתוח לאזרחים מן השורה. הסלבריטאים והעשירים, לעומת זאת, חגגו בבית האחוזה, שהיה יותר כמו טירה קטנה. בערב יתקיים קונצרט רוק ופופ ואז המחסום בין אנשים רגילים לסלבריטאים יתפנה כשהנשיא נשא נאום.
כעת נפתח סוף סוף אזור האחוזה מול סוסי בצד שמאל. גדרות וחומות גדולות כמו גם שיחים צפופים מנעו מהם את האפשרות להציץ בשטח. בצד ימין היה ה-Schönwald עם עצי האשור העתיקים והמסוקסים שלו. בינתיים הדברים נעו קדימה רק במהירות הליכה. לאחר זמן מה נפתח מימין חניון ענק שכבר היה מכוסה במכוניות רבות. אוטובוסים עצרו ושחררו את המטען האנושי שלהם. מוניות עצרו או המשיכו לכניסה הראשית. שומר חניה הניף את סוסי הלאה. לקח זמן עד שאחד הגברים במדים הכחולים הצליח להראות לה מקום חניה. סוסי יצאה, נזהרת לא לתת לשמלה שלה לבוא במגע עם הרצפה המלוכלכת.
סוסי הייתה נחושה לצאת לדרך כשקולה המחוספס של מטפלת בפארק קרא לה בחזרה.
"עדיין לא שילמת את דמי החניה," הוא אמר בתקיפות.
"האם אני חייב לעשות את זה?" שאלה סוסי, נדהמת.
"אבל בטח, מי עוד ישלם על כל המאמץ כאן. אם אף אחד לא ישלם כאן, השירותים שלנו היו מיותרים!"
סוסי חשבה בסתר ליבה שלא אכפת לה בכלל משירותיהם של הגברים במדים הכחולים, אבל לא. היא ניגשה לדוכן כרטיסים, גמעה כשראתה את המחירים ושילמה, חורקת שיניים. לאחר מכן הביאה סוסי את תו החניה לרכב והניחה אותו על לוח המחוונים. היא חזרה מעבר לרחוב והצטרפה לתור הארוך של אנשים שחיכו מחוץ לפארק. שני מאבטחים שריריים בדקו את הכרטיסים. אחרי חצי שעה הגיע תורה של סוסי.
"הראה את הכרטיס שלך!" הורה השומר השמאלי.
סוסי שלפה את שלה מכיסה ונתנה לגבר.
הוא הסתכל בכרטיס ואז אמר: "זה מזויף. מהשוק השחור או משהו. "אני מצטער, אנחנו לא יכולים להכניס אותך."
"רגע, זה לא יכול להיות נכון. קניתי את זה בעצמי,” בכתה סוזי בייאוש. כל חלומותיה, כל תקוותה ליום הזה נראו כאילו התבדו.
"תעמוד מהצד!" נהם השומר. "יש עוד יותר אנשים שמחכים להיכנס. אלה עם קלפים אמיתיים."
כמו מבולבלת, הלכה סוסי לאורך הגדר, הרחק מהכניסה. היא הייתה בצד השני של הארץ המובטחת ולא יכלה להיכנס. רגשות שמעולם לא הרגישה כל כך חזק לפני כן התפרצו בתוכה כמו סכר. עם כל הכוח והנחישות שבלב היא רצתה לחצות ולא יכלה. היא חיפשה חורים בגדר זמן מה, אבל זה היה תרגיל חסר תועלת. מאוכזבת היא התבוננה בזרם המבקרים מתמעט לאט. אפילו השומרים עזבו את עמדותיהם ונכנסו פנימה. סוסי עמדה שם לבדה עם דמעות בעיניים.

מיכאל שטיינברג התיישב בפינת ישיבה של וילה ולדשטיין. הוא ראה איך ג'נטלמנים מכובדים וגברות לבושות בטוב טעם מברכות זו את זו ומפטפטות בהתרגשות. כמעט כל האנשים הבולטים של ארץ המלך ומחוצה לה הגיעו לכאן. למרבה המזל, סיבילה ויסנדורן, חברתו לשעבר, לא הייתה ביניהם. היא בהחלט הייתה מקלקלת לו את המסיבה.
מיכאל היה בקשר עם אוסוולד באואר, בעל הקרקע שעל רכושו התקיים הפסטיבל. אוסוולד היה חברו האבהי. לאחר שהוריו נפטרו, הוא טיפל בו רבות.
מייקל גדל בנסיבות צנועות, אבל בגיל 28 הוא בנה כעת רשת מזון מהיר. מוחו המבריק, הטיפול שלו בכסף וכמה מהלוואותיו של אוסוולד תרמו לכך. בגיל 25 התחיל במסעדה עם שירות מהיר ומאז פתח סניפים ברחבי הארץ. הוא הרוויח כסף מהיר דרך הפער הזה בשוק. כולם נהרו למסעדה של שטיינברג, בין אם צעירים ובין אם מבוגרים, בין אם עשירים ובין אם פחות. במסירות מתמדת, הוא הביא חברה לפועל. מיכאל היה גם היזם הכי פופולרי בארץ והרווק הכי חתיך וזכאי. אבל אחרי מערכת היחסים שלו עם סיבילה, הוא לא רצה להתחיל מערכת יחסים נוספת כל כך מהר. ולמרות כל מה שהשיג, הוא הרגיש ריק מבפנים. היה בתוכו חור ללא תחתית שישאב אותו פנימה אם יתעכב עליו לעתים קרובות מדי. לא היה לו עם מי לדבר על זה. אפילו לא עם אוסוולד.
אבל אז מייקל דחק את המחשבות הצידה. זה היה קיץ והפסטיבל הזה היה גולת הכותרת שלו.
הגיעו בנקאים, אריסטוקרטים, שחקנים, יצרנים, זמרים ועיתונאים. והם בירכו אותו בחביבות בראותם אותו.
ואז מייקל קם ונכנס למבואה כי הוכרז הנשיא. כבר המתינו שם מספר אורחים שגם שמעו על הגעתו.
הנשיא גרהרד בוס היה עדיין צעיר למדי בגיל 41. היה לו קומה מרשימה ולא היה קל להבנה. המדיניות שלו אפשרה הלבנת הון ושחיתות, מה שהפך אותו ללא פופולרי בקרב פשוטי העם. ובחירות חדשות היו תוך פחות מחודשיים. עם זאת, לא היו לו מתנגדים פוליטיים כי כולם פרשו מהפוליטיקה. אף על פי כן, ניתן היה להצביע עליו אם רוב האזרחים יצביעו נגדו בבחירות. מפלגתו נאלצה אז להעלות מועמד חדש אחד או יותר שיוכלו להיבחר בסיבוב שני של הצבעה.
הנשיא בוס נכנס כעת לאחוזה הכפרית. החליפה השחורה המחויטת שלו התאימה לו בצורה מושלמת. הוא גם לבש עניבה תכלת עשויה ממשי משובח. מימינו צעד הגנרל גוסטב וייסנדורן, אביה של סיבילה. בגיל 60 הוא עדיין לא היה זקן, אבל הכיר את כל תחומי הצבא והפוליטיקה. הוא היה היועץ הצבאי של הנשיא והניגוד המוחלט אליו. בזמן שהנשיא בוס חייך מדי פעם, וייסנדורן פשוט נראה פלדה. המראה שלו, כולל השיער האפור, יכול היה ליצור רושם של אדם חכם אלמלא המראה הקר הזה.

אוסוולד באואר פגש את הנשיא באופן ידידותי ופתוח.
"אני שמח לקבל את פניך באחוזה הכפרית שלי," אמר בהתחלה.
"אני גם שמח שאני יכול לקחת חלק בפסטיבל העממי הזה", אמר הנשיא בקריצה.
לאחר סצנת הברכה, ההתקהלות הקטנה התפזרה שוב. האורחים התפשטו שוב לחדרים שונים או אל המרפסת הגדולה, התיישבו בפינות ישיבה ודיברו ביניהם. בפינה אחת התאסף קהל קטן של אנשים סביב הנשיא בוס.
מכיוון שמייקל הכיר אותו טוב במיוחד, הוא הצטרף. בוס סימן בזרועותיו וצעק בהתרגשות: "יתחיל עידן חדש לארצנו. להפסיק את השחיתות והלבנת הון! סוף סוף נשים לזה סוף".
מייקל תהה מדוע בוס הגה את הרעיון הזה רק זמן קצר לפני הבחירות.
אבל הוא המשיך: "אנחנו נמריץ את הכלכלה ונחלק את הרווחים בצורה הוגנת יותר. הכל יהיה אחרת. זמן חדש מתחיל."
מייקל התערבב עם קבוצת הדיונים והציג את נקודות המבט שלו רחוק מלהיות מוטרד, נראה היה שהנשיא בוס ראה אותו בעין יפה. לפתע השתנה מצב הרוח בקבוצה לתמוך בנשיא בוס. כן, הפעם הכל יהיה אחרת. היחיד שעדיין הסתכל סביבו בקרירות ובחישובים היה הגנרל, שלא עזב את הנשיא.
בוס התחיל שוב: "כן, תהיה התחלה חדשה למדינה שלנו והיום זו רק ההתחלה".

דורה ודינה וינטר צוחקות חלפו על פני המוני אנשים בודדים דרך הווילה. זה היה מצב חדש לגמרי עבור האחיות, ששתיהן היו עיתונאיות. זו הייתה הפעם הראשונה שלהם בפסטיבל הקיץ שמתקיים מדי שנה בגוט ולדשטיין. תפקידה היה לדווח על הפסטיבל העממי עבור "קונגסשטאט אלגמיינה צייטונג". זה היה כבוד גדול מאוד ששני העיתונאים השואפים נבחרו לכך, מכיוון שדורה עבדה רק שנה ב"אלגמיין" לאחר שלמדה עיתונות ודינה רק התחילה. אבל הארי הנס, העורך הראשי של העיתון, גילה עד מהרה את הכישרון של שתי האחיות ולקח אותן איתו היום.
דורה ודינה חלקו את אותה עבודה, אבל היו שונות מאוד. זה בא לידי ביטוי גם בתחומי אחריותם. הם עבדו יחד. דורה הייתה גם צלמת מעולה וצילמה את התמונות לכתבות כי הייתה לה עין למשהו מיוחד. לדינה, לעומת זאת, הייתה יותר עין על האנשים וניהלה את הראיונות. לאחר מכן הם התחלפו בכתיבת המאמרים, אבל זו הייתה המשימה הגדולה ביותר בקריירה שלהם עד כה.
גם דינה בת ה-24 ודורה בת ה-25 נבדלו במראה החיצוני. לדורה היה שיער חלק ושחור-עורב, ואילו לדינה היו תלתלים ערמוניים. דורה הייתה אדם מסודר, בעוד דינה הייתה יותר כאוטית. זה הוביל לפעמים לוויכוחים, אבל בסופו של דבר הם תמיד הסתיימו בשלום.
היום הם התלבשו באופן רשמי ויתרו על הג'ינס שהם לובשים בדרך כלל.
זה היה יום גדול עבור האחיות ולהארי הנס היו ציפיות גדולות מהן. הוא כנראה הזמין את השניים בגלל הרבגוניות שלהם. והוא ידע שהוא יכול לסמוך עליה.
אבל דורה ודינה לא היו יהירות בשום אופן בגלל ההזדמנות שנקרתה בפניהם. הם לא רצו לעשות יותר מאשר לעשות עבודה טובה ונשארו על הקרקע.
אבל הם לא היו צריכים להתקרב עדיין. הדבר הכי חשוב בערב היה נאומו של הנשיא ועד אז התאפשר להם להשתעשע כאן. עד כה הם גם התבדחו וצחקו עם האורחים האחרים.
אבל עכשיו העיתונאים פנו לעבר אזור ישיבה מאוד ספציפי בסלון הציד, כי העורך הראשי שלהם קרא להם.
בסלון הציד היו עשרות קרניים וראשי צבי מפוחלצים מחוברים לקירות. שטיחים פרסיים יקרים ועורות דובים יקרים שכיסו את הרצפה השלימו את הריהוט.
דורה סוף סוף גילתה את הארי הנס. הוא גם ראה את שניהם, קם והתקרב אליהם.
"יש לי משהו בשבילכן בנות," הוא אמר בעליזות. "הנשיא הכריז על התחלה חדשה עבור קוניגסלנד. אתה צריך לטפל בזה טוב יותר. "בוס נמצא בסלון הצהוב כרגע."
העורך הראשי של העיתון הממשלתי, שהיה גם החשוב במדינה, היה בתפקידו מזה מספר שנים. בגיל 51 הוא עדיין היה זריז כפי שהיה בתחילת דרכו. הוא צבע את שערו לבלונדיני כדי להסתיר את הפסים האפורים. הוא היה דמות ממלכתית ומי שלא ידע את גילו האמיתי היה חושב שהוא צעיר יותר.
"בסדר, בואו נגיע לזה," אמרה דינה והאחיות יצאו לדרך.
בדרך הם פגשו שחקנית ידועה. דורה משכה בשרוולה של דינה כי ידעה שלא תוכל להרחיק את דינה אחרת.
קהל רב התאסף סביב הנשיא בחדר האורחים הצהוב. מאחר שאיחרו, שאלה דינה עובר אורח על תוכן הנאום שנשא בוס. דורה צילמה את הנשיא בעוד שדינה רשמה הערות. דורה הבחינה בעיניו הקרות של הגנרל ויסנדורן. כשהקהל התפזר, שאלה דורה את אחותה הצעירה.
"ראית את העיניים של הגנרל ויסנדורן שעמד ליד הנשיא בוס כל הזמן?"
דינה הנהנה: "האיש הצעיר והמושך בקהל מימין לנשיא נראה אחרת לגמרי. זה בעצם חבל שאתה לא יכול לראות לתוך הלב של אנשים".

משוללת כל תקווה חיכתה סוסי לפני שער האחוזה שעה שלמה. צחוק שמח הגיע אליה מהפארק, רק שהיא עמדה כאן לגמרי לבד. היא בהתה בעצב בצד השני בזמן ששומר החניה עשה את סיבוביו בפעם העשרים וחייך אליה בלעג.
לפתע שמעה קול נער מבריק לידה: "האם גם את רוצה להיכנס?"
סוסי הסתכלה סביבה והבחינה בילד כבן שמונה עם שיער בלונדיני. היא התכופפה אליו ואמרה: "כן, אבל לצערי אין לי כרטיס."
סוסי הסתכלה על הילד. הוא לבש בגדים פשוטים.
"זה לא משנה, גם לי אין אותם," ענה הילד בעליזות. "דרך אגב; "אני בעולי ומי אתה?"
"אני סוזאן, אבל החברים שלי קוראים לי סוסי", היא ענתה.
"אה, גם לאמא שלי קראו ככה," קבע אולי.
"השם שלה היה? "היא כבר לא בחיים?" שאלה סוסי.
"ההורים שלי מתו בתאונת דרכים" קולו של הילד נשמע עצוב. "אבל אני גר עם דודי."
"ולמה אתה פה לבד?" שאלה סוסי.
"כי אני רוצה להיכנס," אמר הילד בטבעיות.
"אבל כבר ניסיתי הכל," נאנחה סוזי. "אין חורים בגדר."
"אז בוא ניקח את הכניסה לחצר," חשב אולי.
סוסי רצתה להתנגד, אבל הילד אחז בידה ומשך אותה. מכיוון שאולי היה כל כך משוכנע שזה יכול לעבוד, סוסי הצטרף.
בכניסה לחצר, אליה הורשו להיכנס רק אורחים מוזמנים, עמדו כמה שומרים והעבירו את הזמן. כשראו את הזוג הבלתי סביר, הם השתתקו וזזו הצידה.
סוסי הביטה בעולי. מי היה הילד שהשומרים הכניסו אותו בקלות? סוסי לא האמינה. היא עמדה בחצר בית האחוזה, שהייתה מלאה במכוניות יוקרה ושרק ידוענים הורשו להיכנס אליה.
"מה אתה מסתיר ממני?" שאלה סוזי את הילד. "למה השומרים נתנו לנו להיכנס?"
אולי הכריז בגאווה: "הכל שייך לדוד שלי".
"אוסוואלד באואר הוא הדוד שלך?" שאלה סוסי בהפתעה.
אבל עולי קרע את עצמו ממנה ורץ לתוך הווילה. ולסוסי לא הייתה ברירה אלא ללכת אחריו.

מייקל ואוסוולד היו בשיחה עמוקה כשהנשיא בוס ניגש אליהם.
"אפשר לדבר איתך לבד לרגע?" הוא שאל והצביע על מייקל.
"בסדר," הוא אמר והסכים. הוא התנצל בפני אוסוולד ונכנס לחדר סמוך עם הנשיא. מה רצה ממנו בוס? למרות שהתראו כמה פעמים בעבר, עדיין לא ניהלו שיחה אישית.
"אתה בטח תוהה למה אני רוצה לדבר איתך לבד," אמר בוס בחביבות. "אבל לפני שאתחיל, אשאל קודם כל מה אתה מרגיש לגבי ההתחלה מחדש?"
"אני חושב שזו הזדמנות טובה עבור ארץ המלך לשפר את המוניטין שלה," ניסח מייקל בקפידה את תשובתו.
"נכון," אמר בוס, "וכאן אתה נכנס."
מייקל נראה נרגש. מה יבוא עכשיו?
"הם בנו רשת מסעדות בפרק זמן קצר מאוד. "לפני כן עבדת בתפקיד מוביל בבנק קוניגסלנד", שיבח בוס. "הם טובים בניהול ובכסף. בגלל זה חשבתי עליך. אני מחפש חברים חדשים לממשלה ואתם מתאימים באופן אידיאלי לתפקיד שר האוצר!"
מייקל נחר בהפתעה: "אבל אין לי ניסיון בתחום הזה. חוץ מזה, אני צעיר מדי בשביל זה".
"אל תגיד את זה!" ענה הבוס, "אתה מתאים יותר מקודמיך."
"אבל אני לא שייך לשום מפלגה," ענה מייקל בלהיטות. "ואני מעורב לחלוטין בעסק שלי."
"אפשר לשנות את זה".
הבוס חייך. "ומנכ"ל יכול להמשיך לנהל את העסק שלך. אני מכיר כמה מצוינים. ותקבלו גם יועצים".
"וצריך לממן את המנהלים שלי מכספי המדינה?" שאל מייקל בספקנות.
"לא, כמובן שלא," ענה הנשיא, וחייך כאילו מייקל סיפר בדיחה טובה. "אבל עם המשכורת החדשה שלך, אתה בהחלט תוכל להרשות לעצמך מנכ"ל. בנוסף, הייתי נותן לך יד חופשית בכל ענייני הכספים של המדינה ורפורמות אפשריות".
מייקל אהב את הרעיון. אם ינצל את ההזדמנות הזו, הוא יוכל לעשות משהו כדי לשנות את התלונות בארץ המלך.
"כבר הצלחתי לזכות בגנרל וייסנדורן לתפקיד שר הביטחון, שאותו הוא יכהן כגנרל הבכיר ביותר".
זה לא היה יוצא דופן בארץ המלך. חברי הממשלה הורשו להחזיק עד שני משרדים, ואם היו בבעלותם חברה, הורשו להמשיך לנהל אותה.
אבל העובדה שהגנרל ויסנדורן צריך להיות חלק מהממשלה החדשה לא הייתה טיעון חיובי למטרה שייצג בוס.
"אלפרד פון הוהנבורג, מפקד המשטרה, הסכים גם הוא, ואולי אוסוולד באואר ירצה להשתלט על שר החקלאות", המשיך בוס.
זה נשמע הרבה יותר טוב. אבל למה אוסוולד עדיין לא סיפר לו על כך? הבוס כנראה בדיוק שאל אותו על זה.
"אני אחשוב על זה," הבטיח מייקל. "אבל אם אתה באמת רציני לגבי ההתחלה החדשה הזו, אני אשמח להתמודד על תפקיד שר האוצר".
זה היה האתגר לו חיכה. רשת המזון המהיר שלו הוקמה ברחבי הארץ וכרגע לא הייתה מחשבה על התרחבות לחו"ל. אבל כשר אוצר הוא הצליח להשיג משהו טוב ביחד עם הממשלה החדשה. ולכך תהיה השפעה חיובית עליו. אולי משימה זו תוכל לתת לו את ההגשמה לה הוא ייחל.
"ידעתי שאני יכול לסמוך עליך," אמר בוס, לוחץ את ידו. חיוך נפרש על כל פניו.
"סלח לי בבקשה. אני חייב לקיים עוד דיונים היום", אמר הנשיא והשאיר את מייקל לבד עם מחשבותיו.

דורה עברה על המרפסת העשויה לוחות שיש, שבאמצעה ניתזה מזרקה קטנה בעליצות. עיניה של דורה שוטטו על פני הפנורמה. היא ראתה אורחים בבגדים אלגנטיים יושבים ליד שולחנות שונים ומפטפטים בשמחה. מכאן אפשר היה לראות גם אל תוך הפארק, שם הסתובבו האזרחים הפשוטים, כולל דורה. הסיבה להימצאותה כאן הייתה מעוגנת בשליחות שהביאה עבודתה ולא בעמדה חברתית גבוהה.
דורה הבחינה באישה צעירה, כבת עשרים, עומדת מעט בנפרד מהאחרות ומתבוננת במתרחש בפליאה. מה שהיה בולט בה הוא ששמלת הכדור האדומה שלה בהחלט יפה, אבל לא שייכת לקטגוריית המחירים הגבוהה. איכשהו היא לא הייתה שייכת לכאן. אבל היא נראתה טוב מאוד, דורה נאלצה להודות בכך בלי קנאה. שיער בלונדיני דק וארוך ועור פנים בהיר. דורה תהתה מדוע אף גבר לא דיבר איתה עדיין.
הכתבת אזרה אומץ והלכה לעברה. "שלום. "אני דורה וינטר," היא הציגה את עצמה.
"אני סוזנה ויזנהוף," אמר האדם שפונה אליו בשקט.
"יכולנו להיות במונחים של שם פרטי," הציעה דורה.
כשסוסי לא התנגדה, שאל השני בסקרנות: "זו הפעם הראשונה שלך בפסטיבל הקיץ?"
"כן," ענתה סוסי בהיסוס, אבל מרוצה שמישהו דיבר איתה.
"אני מרגישה כך," אמרה דורה. "אחותי דינה ואני עיתונאיות ואמורות לכתוב מאמר על הערב הזה בעמוד הראשון של "Königsstadt Allgemeine Zeitung". מכיוון שזו ההזמנה הגדולה הראשונה שלנו, אנחנו כאן בפעם הראשונה.
דורה שמה לב שסוזנה עוד לא אמרה הרבה ולכן שאלה: "ואיך הגעת לכאן?"
"הוזמנתי על ידי האחיין של אוסוולד", השיבה סוסי. וגם זה לא היה שקר. מקווה שדורה לא ידעה את גילו של עולי.
"אבל אני בא ממשפחה פשוטה וכרגע עבדתי במלון אקסלסיור".
"אני מרגישה אותו הדבר," אמרה דורה. "אבל ההורים שלי עברו לארה"ב, בזמן שדינה ואני נשארנו כאן, תחילה גרנו עם קרובי משפחה ועכשיו בדירה משלנו בסיבנבוש".
סוסי מאוד הייתה רוצה לדבר עם דורה, אבל היא חששה שהעובדה שהיא לא הוזמנה ושהביא אותה האחיין הקטן של המארח תיחשף.
דורה הביטה בשעונה והבינה שהגיע הזמן לחפש את אחותה אם הם רוצים להתכונן בזמן לנאום הנשיא.
"סליחה," אמרה דורה. "אני צריך להתכונן לנאומו של הנשיא בוס. אבל אולי נתראה הלילה".
"זה לא יהיה רע. אחר כך נוכל לדבר ביתר פירוט", אמרה סוסי, שמחה בפנים שלא עוררה חשדות.

הנשיא בוס הזדקף כשנכנס לבמה והעביר את עיניו על האנשים העשירים ומעמד הביניים שעמדו כעת מעורבבים על מדשאה ליד המרפסת והביטו בו בציפייה.
"אזרחים," צעק בוס לתוך המיקרופון. "לפנינו התחלה חדשה. עד כה, הרבה הלך רע. שחיתות, הלבנת הון ואי צדק היו בשפע ולא הייתי לגמרי חף מזה. אבל עכשיו הכל יהיה אחרת. עם הממשלה החדשה נשים לזה סוף. אנחנו נעשה כל שביכולתנו כדי לשלוט במדינה הזו בצורה הוגנת בחודשיים האחרונים שנותרו לנו, ובאופן אידיאלי מעבר לכך אם ניבחר מחדש. בין אם עשיר או עני, לכולם צריך להיות משהו מהעושר של המדינה!"
קריאות שמחה פרצו בקהל. אבל כשבוס הציג את אוסוולד באואר ומייקל שטיינברג כחברים חדשים בממשלה, פרצו מחיאות הכפיים ושמחת העם לא ידעה גבול.
"הוא ניצח בקרב הזה," אמרה דינה לאחותה.
"כן, תודה למייקל שטיינברג, שאותו הוא ניצח למען מטרתו", העלתה דורה
דינה העריצה את מיכאל, אותו זיהתה בצעיר החתיך מלפני כן. אבל היא בהחלט לא רצתה להודות בכך בפני אחותה.
מחיאות הכפיים שככו אט אט.
הבמה הוסבה לקבוצות הרוק והפופ שהיו אמורות לנגן כעת.
דורה ודינה היו רוצות להישאר, אבל לבסוף היה צריך לכתוב את המאמר. לאחר שדינה ראיינה את הנשיא ודורה צילמה את התמונות המתאימות, הארי נפרד מהנס ועזב את הווילה המפוארת דרך שער הכניסה.
עכשיו הם עמדו ברחוב מול גוט ולדשטיין בזמן שהשמש שוקעת באופק. פנסי הרחוב האירו את החניון כבר זמן מה, אך לא היה זכר לאוטובוסים שהיו אמורים לנסוע בין גוט ולדשטיין לקניגסשטדט. שני הכתבים הביטו זה בזה מבולבלים, הלכו לעבר תמרור העצירה והביטו בלוח הזמנים.
"האוטובוסים הפסיקו לרוץ לשעה", אמרה דינה מאוכזבת. "עכשיו איך נגיע למשרד שלנו?"
"אנחנו יכולים להתקשר למונית," אמרה דורה.
"עדיף שלא. תיירים נשדדו על ידי נהגי מוניות הרבה לאחרונה”, ענתה דינה בקול רם.
"ואז אנחנו הולכים לוולדהיים ומבקשים מדניאל שייקח אותנו לקוניגשטדט."
שתי האחיות גדלו בוולדהיים, כפר קטן ליד האחוזה, והכירו את כל השבילים באזור. אבל הדרך היחידה להגיע לוולדהיים הייתה דרך שביל יער והיה נגיש רק חלקית בגלל הסיכון לשריפות יער.
"הנתיב המפחיד הזה? לעולם!" ענתה דינה. "זה מסוכן מדי!"
"זה ירח מלא ואנחנו שניים!" התווכחה דורה בכעס כי דינה עדיין סירבה. "בנוסף, הודות לשוטרים הרבים בחזית ובעל האחוזה, היער בטוח יותר מאי פעם".
הטיעון הזה שכנע את דינה בכל זאת. אז הם טיילו בשדרת האשור הישנה מול האחוזה. בצד שמאל היו שדות תבואה ומימין היה ה-Schönwald. כביש הזפת הסתיים לאחר כמה מטרים בעיקום סיבוב. האפשרות היחידה הייתה שביל היער המקורקע מימינם. שתי האחיות פנו אל השביל הזה בשתיקה. עצי ענק ישנים עמדו בצד השביל והטילו צללים מאיימים. היה ירח מלא, כמו שדורה אמרה, אבל חופה הצפופה של העצים הכניסה מעט אור. דינה כבר התחרטה שנכנעה. היא העריצה את האומץ של אחותה, אבל הפעם היא הלכה רחוק מדי.
אווירת היער נראתה מאיימת, מפחידה ורוח רפאים. נראה שכמה ענפים של העצים בדרך רצו לתפוס אותם.
לדורה לא הפריע האווירה המפחידה כי זו לא הייתה הפעם הראשונה שהם הלכו בדרך זו. השונוואלד רק לפעמים נראה מאיים.
עם זאת, דינה מעולם לא הצליחה להתרגל אליו ונמנעה מהדרך הזו בילדותה כשהייתה יכולה. והיה הוויכוח מרגע זה בין דורה ודינה.
"סליחה אם לחצתי עליך לבוא איתי," אמרה דורה והביטה בעיני אחותה. "הייתי צריך לדעת שאתה לא יכול לסבול את החלק הזה."
"זה בסדר," קוננה דינה ועצרה לפתע.
משמאלם היה שביל חדש שהשניים לא ראו מעולם. בשלב זה העצים נכרתו והסבך הוסר. מישהו פרץ כאן ביער. אבל מי זה יכול היה להיות? דורה התכופפה. על קרקעית היער הרכה היא זיהתה פרופילים של מסלולי צמיגים שונים, שהגיעו ככל הנראה ממשאיות גדולות. כעת נאסרו כלי רכב ממונעים ביער ובגלל הסיכון לשריפות יער, אפילו רכבי יער לא הורשו לנסוע כאן. והמסלולים עוד לא היו ישנים.
"נצטרך להסתכל על זה," אמרה דורה. האינסטינקטים העיתונאיים שלה נכנסו. "כי דבר אחד ברור, מי שנהג בדרך זו פעל בניגוד לחוק".
"אבל היערן הראשי אסר עלינו להיכנס עמוק יותר לתוך היער. "אתה יודע, בגלל הסיכון לשריפות יער," ענתה דינה בהתמרמרות.
"אני יודעת את זה," ענתה דורה בכעס. "אבל כאן מישהו הפר פקודה. אז אני חייב לרדת לעומקו של זה!"
דינה נאנחה, כי איך יכלה לגרום לאחותה להבין?
"אז אני אמשיך לבד," היא אמרה ויצאה לדרך לוולדהיים.
דורה, לעומת זאת, דרכה רגל על השביל בנחישות. היא הרימה את שמלתה כשפסעה על כמה ענפים מפוזרים. היא הלכה במהירות בשביל שהוביל כמאה מטרים דרך היער. בסוף הייתה קרחת יער גדולה יותר. דורה הופתעה לראות כמה צריפים בצד הנגדי. האם נבנה כאן מחנה חוטבי עצים או אפילו אכסניה למבקשי מקלט? זה היה מאוד לא סביר אם היער היה סגור בגלל הסיכון לשריפות. כאמצעי זהירות, דורה הוציאה את המצלמה שלה והגדירה אותה לראיית לילה. לאחר מכן היא צילמה את המחנה מעמדות שונות.
כשהסתובבה ורצתה לרדת חזרה בשביל, פתאום יצא גבר מהשיחים ותפס בזרועה. הוא האיר את הפנס שלו בפניה כך שהיא לא יכלה לראות אותו.
"טוב, חילזון," הוא אמר בעצבנות. "אתה רוצה להמתיק את הזמן שלי כאן? בואו ניכנס לשיחים ביחד. אני רוצה להראות לך מה אני יכול לעשות!"
דורה, חיוורת כמוות, הביטה לסירוגין באדם וברובה שלו, שתלה על כתפו.
כשהוריד לרגע את הפנס ראתה דורה שהאיש לובש מדי צבא כחולים. זה לא היה מדים של חייל מלכותי, שממילא היו רק 1,000 מהם, וגם לא אחת המדינות השכנות של ברנרייך והליטורל. עם זאת, הוא דיבר במבטא רחב של בן ארץ חוף.
"עזוב אותי בשקט!" צעקה דורה בקול צווחני. "או שאין לך מה לעשות חוץ מלקטוף נשים חסרות אונים ביער?"
החיילת הגביר את הלחץ על זרועה, וגרמה לדורה לצרוח באימה.
"אין לי משהו יותר טוב לעשות כרגע. ואיך אתה מתכוון לאיים עלי?” שאל החייל כלאחר יד. "אז האם אתה רוצה את זה מרצון או שאתה צריך כוח!"
הטון שלו נעשה מאיים יותר.
באותו רגע דינה קראה לה. למה היא פשוט הלכה אחריה, שאלה דורה את עצמה בחוסר אונים. מקווה שהיא לא התקרבה.
"דינה, תברחי," צרחה דורה.
דורה ניצלה את רגע ההלם של יריבתה ונפרדה. כשהוא ניסה לקפוץ לעברה בכעס, היא זרקה את עצמה במהירות הצידה והורידה אותו בבעיטה ממוקמת היטב. האויב שלהם נפל והיכה את ראשו בחוזקה בסלע, שם שכב מחוסר הכרה. דורה בהתה בחוסר אמון בגבר שניסה לאנוס אותה וכעת שוכב שם ללא ניע.
טוב שהיא השתתפה בקורס ההגנה העצמית "הגנרלית".
דורה התפללה בקצרה בתוך עצמה: "תודה לך, אלוהים, ששמרת עליי."
כעת היא נאלצה לעזוב כמה שיותר מהר כי האורות בצריפים דלקו. נראה היה שהצעקות נשמעו מבחוץ.
דורה ידעה שהחיילים יחפשו קודם את השביל וקיוותה שדינה מסתתרת. אז היא רצה לתוך היער וזרקה את נעלי העקב שלה מאחורי שורת העצים הראשונה. למרות שהיא הייתה מהירה יותר עכשיו, קוצים ואבנים חדות העיבו את רגליה.
היא שמעה צעקות מבוהלות מאחוריה כשהחיילים מצאו את חברם מחוסר הכרה. לאחר זמן קצר הם התחלקו לקבוצות וחיפשו באופן שיטתי את האזור.
לפתע דורה תפסה את החצאית שלה על שיחי קוצים.
"אלוהים יעזור לי," היא נאנחה, ומשכה את עצמה בכוח הייאוש שלה.
נקווה שלחיילים לא היו איתם כלבים, אחרת הציד היה מסתיים מהר. ומי יאמין שהיא פעלה רק מתוך הגנה עצמית? דורה מיהרה ללכת כשלפתע נשמעה יריית אזהרה.
"תפסיק!" צעק קול של גבר מרחוק.
דורה שינתה כיוון ועכשיו ברחה מכיוון השביל. הריאות שלה נראו מוכנות לפרוץ מהמאמץ. דורה מעולם לא הייתה טובה בריצה. דינה תמיד הייתה המהירה והאתלטית מבין השתיים.
זו הסיבה שדורה ידעה שהיא לא יכולה להמשיך לרוץ עוד הרבה זמן.
לפתע שרק כדור על פניה ופגע בגזע עץ. ברק התיז והיכה אותה בפניה. הם כנראה לא רצו לפגוע בה בכלל והירייה הייתה כנראה רק עוד יריית אזהרה. אבל אם היא תמשיך לרוץ זה לא יישאר ככה.
אבל דורה רצתה לברוח, התארגנה והמשיכה לרוץ, בעוד חמישה גברים חמושים כבר רודפים אחריה. לפתע מעדה דינה על שורש עץ גדול ונפלה לתוך שקע קטן. היא הייתה בסוף. הכל נגמר עכשיו, חשבה.
השמלה שלה נקרעה ושריטות כיסו את כל גופה. והיא ויתרה על התקווה לברוח.
הרודפים התקרבו, אבל אולי דינה עדיין תוכל להזהיר אותם. אז היא הוציאה את הטלפון הנייד שלה ששמרה בתיק. אבל כאן ביער לא הייתה קליטה וזוהר הפנסים נעשה גלוי.
רועדת כמו עלה, התפללה דורה תפילה מהירה: "אלוהים, בבקשה אל תיתן להם למצוא את דינה. זו אשמתי שהכנסתי אותה למצב הזה. תשמחו אותם איתי".
לפתע שמעה צעדים נעצרים מול השורש הגדול שעליו מעדה. היא ראתה את האזור מואר וצפוי להתגלות בכל רגע.
אבל אז שמעה קול חזק: "אין כאן אף אחד ובחושך לא נמצא אף אחד בכל מקרה".
"כן, בוא נקווה שהאימה הספיקה כדי לשמור על המחנה שלנו בסוד", אמר קול שני.
דורה שמעה בקוצר נשימה את הצעדים מתרחקים באיטיות.
"תודה לך, אדוני, שהם לא מצאו אותי," היא התפללה וחיכתה עוד זמן מה.
אחר כך קמה ומתחה את איבריה הכואבים. הריאות שלה עדיין כואבות והיא חשה כאב בכל הגוף. אבל איפה הייתה המצלמה שלה? האם היא איבדה את אלה?
דורה הרגישה סביב האדמה ועד מהרה מצאה אותם. היא בטח הפילה אותם. נראה היה אם זה עדיין פונקציונלי כבר לא משנה. אבל עכשיו היא הייתה צריכה למצוא את אחותה. דורה אפילו לא ידעה יותר איפה היא ופשוט הלכה לכיוון שחשבה ששביל היער לוולדהיים נמצא. למרבה המזל היא מצאה אותו שוב והסתכלה סביבה. האם דינה עדיין כאן, האם נתפסה או שהיא בטוחה לחלוטין? דורה לא רצתה לצעוק כי לא ידעה אם יש חיילים בקרבת מקום.
לפתע הגיח צל מבין השיחים. דורה, מבוהלת, הביטה סביבה וראתה את דינה מגיחה בהקלה. בוכים, השניים חיבקו זה את זה.
"גם אתה ברחת?" שאלו שניהם במקביל ליציאה מהיער.
דורה סיפרה את סיפורה.
ואז דינה דיווחה: "בהתחלה כעסתי עליך והמשכתי הלאה. אבל אז דאגתי מאוד והלכתי אחריך. כשראיתי אותך עם האיש, צעקתי הכי חזק שיכולתי, מה שלמזלי, כפי שאמרת, ערער אותו. כשברחת, עקבתי אחריך, אבל נאלצתי לשנות כיוון בגלל החיילים. "אחר כך רדפה אחריי קבוצה אחרת שכמעט תפסה אותי אם הם לא עקבו אחר צבי מבוהל עד שנקראו בחזרה".
לבסוף נראו אורות הבתים ופנסי הרחוב של ולדהיים כשהאחיות יצאו מהיער. בית היערן הופיע מימין ומשמאל השטח של חברת ספנות.
"תודה לאל," אמרה דינה, והיא הייתה רצינית ביותר.

בגוט ולדשטיין הוקם מחדש המחסום בין העשירים למעמד הביניים. בזמן שהאירוע השני הסתיים, הדברים רק התחילו בווילה. למרות שחלק מהם חשבו ששמעו יריות, זה לא הדאיג אף אחד. אולי היו ציידים בציד בשונוואלד. אף אחד לא התעניין בעובדה שאסור לציד בשונוולד כרגע וממילא היה חשוך מדי בשבילו.
זמר הפופ הרך מארק דלאנו שר באולם הריקודים הגדול וכמה זוגות רקדו על רחבת הריקודים לצלילי הרכים והקצביים. אולי, שהסתתר כל הזמן, התגנב בזהירות לחדר. דודו אוסוולד היה מיודד עם מייקל והוא היה כמו אח גדול עבורו. לפעמים, אם כי לא לעתים קרובות מאוד, מייקל עזר לו בשיעורי הבית שלו. עולי ידע שלמייקל אין עדיין בן זוג לריקוד ולכן לא ניתן למצוא אותו בסלון הריקודים. והוא ידע שסוסי עומדת על קצה סלון הריקודים, גם היא בלי בן זוג לריקוד. עולי רצה להפגיש בין השניים. הוא הכיר את סיבילה ויסנדורן, חברתו לשעבר של מייקל, כאישה יהירה. אבל סוסי הייתה שונה לגמרי. היא הייתה מוכנה לדבר איתו, הילד הקטן, גם אם לא ידעה שהוא אחיינו של אוסוולד.
עולי חיכה לרגע שבו יצא דודו מהאולם דרך הדלת הנגדית. אחר כך הוא רץ וחיפש את מייקל בסלונים השונים. הילד מצא אותו בחדר האורחים הצהוב מדבר עם אורח.
"אתה חייב לבוא איתי," קרא עולי ותפס את ידו של מיכאל.
"אל תפריע לי עכשיו. "אני עמוק בשיחה," ענה מייקל בכעס.
"הדוד אוסוולד התקשר אליך," שיקר אולי.
"בסדר," אמר מייקל, התנצל בפני האדם שאיתו דיבר והלך בעקבות הילד.
עולי הוביל אותו לסלון הריקודים.
"זה בפינה השמאלית."
כשמייקל נכנס, הוא היה מוקף מיד באנשים רבים. עולי ראה זאת ממקום המחבוא החדש שלו מאחורי עמוד.
מייקל הלך בכוונה לפינה המצוינת ולא נראה שמצא את אוסוולד. אולי הבין שהוא מסתכל סביבו בחיפוש. מיכאל עמד רק מטר אחד מסוסי. אולי נאנק. למה הוא לא שם לב אליה?
אבל לפתע דיבר מייקל עם הצעירה. הם דיברו זמן מה.
לבו של עולי שמח. הוא עשה את זה.

צעיר נאה, שהסתכל זמן מה בסלון הריקודים, פנה אל סוסי. וזה היה גם זה שהנשיא בוס הציג כמייקל שטיינברג במהלך נאומו.
הלב שלה הלם מהר יותר. מה הוא רצה ממנה?
"ראית את אוסוולד באואר לאחרונה?" שאל האיש.
"טוב, לצערי לא," ענתה סוסי. כמובן, היא עזבה את העובדה שמעולם לא ראתה את אוסוולד לפני כן.
נראה שהאדם שדיברת איתו התעצבן על משהו. ואז הוא שאל פתאום: "אין לך עדיין שותף לריקוד?"
"כן, אבל אתה יכול להשתמש בשם הפרטי שלי," ענתה סוסי.
"אתה בטח כבר מכיר אותי, אבל איך קוראים לך?" שאל מייקל בסקרנות.
"סוזנה ויזנהוף, אבל החברים שלי קוראים לי סוסי", היא ענתה.
"אני יכול לקחת אותך לריקוד?" הוא שאל.
"בהנאה," אמרה סוסי. "מארק דלאנו הוא הזמר האהוב עליי!"
"גם אני אוהב חלק מהשירים שלו," אמר מייקל.
מיכאל הסתכל על סוסי. הוא באמת אהב אותה כי היא נראתה לו מאוד מושכת. אבל למה הוא עוד לא הכיר אותה ולמה אף אחד לא ביקש ממנה לרקוד עדיין?
מייקל וסוזי נכנסו לרצפת הפרקט כשמארק דלאנו התחיל לשיר שיר חדש. סוסי כמעט ולא הבחינה בפאר האולם. עמודי השיש, תקרת הטיח המפוארת והנברשת המוזהבת היו כמו במציאות אחרת. היא הייתה במסיבה עשירה ורקדה עם גבר חתיך את השיר האהוב עליה, "When love comes in my heart" של מארק דלאנו. מה יכול להיות טוב יותר? כן, היא התאהבה בו. אהבה ממבט ראשון, אפשר לומר.
מיכאל הוקסם מעיניה החולמניות של סוסי כשהן נעות בקצב המוזיקה. הוא חיבב אותה מיד, אבל הוא לא ידע אם הוא רוצה להסתבך איתה יותר. מערכת היחסים האחרונה שלו הייתה לא מזמן והיא הסתיימה רע עבורו.
מייקל הבחין גם באוסוולד, הנשיא בוס והגנרל ויסנדורן, שזה עתה נכנסו יחד לאולם הריקודים.
הוא גם ראה כיצד האומנת מצאה לבסוף את אולי והובילה אותו משם, למרות מחאותיו. הנבל הקטן כנראה סידר כאן הכל.
לאחר שמרק דלאנו סיים, הושמעו ואלס ישנים. מיכאל לימד את סוסי את הריקודים והם רקדו בלי סוף כשמחוג השעון התקדם לחצות. כשהתווים האחרונים של התזמורת התפוגגו, נראה היה שקסם הערב הסתיים. אבל בליבה של סוסי זה עדיין הדהד בלי סוף.
רוב האורחים עשו כעת את דרכם הביתה. אוסוולד והנשיא בוס המתינו ביציאה כדי להיפרד אישית מהאנשים שם. מיכאל ליווה את סוסי ביציאה.
סוסי הניחה בביישנות לאוסוולד ללחוץ את ידה. "מי זו הגברת הצעירה הזו?" הוא שאל את מייקל בסקרנות, אבל בשום אופן לא שלילי.
"זו סוזנה ויזנהוף," הוא ענה וסוזי חייכה אליו.
למרבה המזל, בעל הקרקע פנה אז לאורחים הבאים. אבל אז הגיע תורו של הנשיא. בעודו נפרד, הוא אמר למייקל: "תביא את בן לוויתך המקסים לנשף העיתונות בעוד שלושה שבועות!"
הוא קרץ לסוסי בעיניו.
מיכאל וסוזי יצאו אל הלילה. סוסי ידעה שהיא חייבת להגיד לו שהיא לא מפורסמת ורק במקרה הגיעה למסיבה. אבל היא לא העזה לספר לו.
מיכאל הופתע מכך שסוסי לא עצרה בחניון באחוזה, אבל אולי היא לקחה מונית. הוא דווקא רצה להמשיך וללוות אותה, אבל סוסי סירבה.
"אני יכולה להתמודד עם עצמי," היא אמרה.
השניים נפרדו בלחיצת יד חמה. סוסי איבדה את מבטו של מייקל אל חשכת הלילה.
כשמייקל הלך אחורה, הוא היה מודע עד כאב לכך שהוא אפילו לא שאל את כתובתה. כן, עמוק בפנים הוא השתוקק לבן זוג לחיים. ואם סוסי הייתה המתאימה לו, אז הוא היה נותן לה ללכת בלי שאלה. מייקל נאנח עלה במדרגות אל בית האחוזה.

Share by: